אדם פוסע לתוך הדואר בקצב מהיר, בלי להסס הוא ישר הולך אל הפקיד "אני רוצה לשלוח חבילה" הוא אמר. הפקיד לא טרח אפילו להרים את ראשו מהנייד ישר שאל ביבשושיות "יש לך תור?", האדם נראה מופתע, הדואר היה ריק לגמרי, והוא ענה "לא, אבל אין פה אף אחד", הפקיד שהמשיך להביט לעבר הטלפון דיבר באותו קול יבשושי שהתחיל עמו קודם לכן "זה לא פותר אותך מהצורך שיהיה לך תור, נהלים הם נהלים" אמר והצביע לעבר עמדת זימון התור.
האדם הסתכל וראה שהתור הכי קרוב הוא עוד שעתיים מעכשיו "התור לא הגיוני, אין פה אף אחד"
"נהלים הם נהלים" חזר הפקיד, והיה ניתן לראות על פרצופו חצי חיוך, כאילו הוא ידע שאף אחד לא הולך לבוא, כאילו הוא הזמין לעצמו את כל התורים. "זה לא ייקח הרבה זמן" השיב האדם. "ואם יגיע עכשיו מישהו שזה תורו, אני אתן לו להמתין? שירות אצלנו זה מעל הכל", האדם התרגז אבל לא התכוון לוותר "אין בעיה" אמר האדם בחיוך עקום, הוציא פתקית לתור וישב לחכות, לאחר כמה זמן, האדם התחיל להשתעמם ותופף על רגלו לזמן מה. הוא ראה שזה מעצבן את הפקיד אז הוא המשיך לתופף והפעם על הכיסא, על החלון וכל מה שהיה בסביבה.
"אתה מפריע לי עם הרעש" התפרץ הפקיד, "סליחה" אמר האדם והשיב באותה הציניות שהפקיד דיבר קודם "לא הייתי רוצה להפריע לאדם במעמדך בעבודתו הקשה בקנדי קראש", הפקיד האדים מרוב כעס אבל לא היה לו מה לומר, יותר נכון הוא נזהר מאוד ממה להגיד, כמות התלונות שהוא קיבל על עבודתו הצטברו עד שהוא ננזף בחומרה, הזהירו אותו שאם ימשיך ככה הוא יאבד את העבודה.
האדם, שראה את כעסו של הפקיד, הרגיש טיפה לא נעים "אני מצטער, פשוט יש לי דבר חשוב שאני צריך לשלוח, זה לא סובל דיחוי", הפקיד גלגל עיניו סקר את החדר ואז אמר "אני מניח שאין אף אחד שיגיע בדקות הקרובות", הפקיד הביט באדם לראשונה מאז נכנס "בוא נגמור את זה, אבל התנאי שתמלא את סקר השירות שלי ותרשום תגובה טובה" האדם הנהנן וניגש לעמדה של הפקיד, והוא בנתיים התחיל לתקתק במחשבו "אתה צריך אריזה או שכבר מוכנה לשליחה?"
"אני צריך אריזה" אמר האדם בחיוך נבוך "כמה זה עולה?"
"אריזה קטנה 11.30, בינונית 12.80 וגדולה 14.60".
""אני חושב שאני צריך חבילה גדולה" אמר האדם, הפקיד הרים את ראשו וסקר את המקום, לא נראה בכלל שיש משהו עם האדם הזה, הפקיד הרים את עצמו מעט ממקומו כדי לוודא אם הוא מפספס משהו, דבר שגרם לפקיד כמעט לאבד את שיווי משקלו, אבל הוא לא ראה דבר, "איפה החבילה שאתה רוצה לשלוח?" שאל. "החבילה אצלי" אמר האדם "אני שולח חיבוק".
הפקיד הביט בו במבט של תמיהה והפתעה "אתה עושה לי קטע עכשיו כי לא קיבלתי אותך מקודם?"
האדם חייך באי נוחות וגרד את ראשו בזמן שאמר "הו לא, אני מדבר איתך בשיא הרצינות, אחותי טסה היום לחו"ל ולא הספקתי לתת לה חיבוק, אני חושב שזה הכרחי שהיא תקבל את החיבוק שלי כמה שיותר מהר".
הפקיד נראה מופתע וחשב שהאדם שלפניו פשוט מטורף, ואם הוא לא, אז הוא עושה את זה בכוונה, הוא חשב בוודאות שהאדם החליט למתוח אותו. הפקיד התעצבן על זה שהוא נכנס למצב הזה, הוא ידע שלא יהיה שום תועלת מלנסות להיות נחמד לאחרים, ואחר כך עוד עליו מתלוננים, זה פשוט לא נתפס מדוע באים אליו עם דרישות מגוחכות כאלה. אבל אז עלתה לו מחשבה, שאולי זה מבחן שהמנהל שלו ארגן, לבדוק את רמת השרותיות שלו, הפקיד החליט שהוא לא יפול בפח, 'אין בעיה' חשב לעצמו 'הוא מטריל אותי ואני אטריל בחזרה'.
"איך שולחים חיבוק?" שאל הפקיד, "אתה האיש מקצוע" אמר האדם "אתה תגיד"
הפקיד שהתאמץ בכל כוחו, לשמור על קור רוחו ולבצע את ההצגה של הפקיד הטוב, המשיך כשהוא מסווה כל סימן כעס או עצבנות ואמר "ובכן, אם זה מה שאתה שולח אתה חושב שצריך מדבקה של 'זהירות שביר'? זה עולה עוד 2 שקלים".
"בהחלט" ענה האדם, "שיתייחסו לזה בשיא הרגישות", האדם הזה לא שפוי, חשב לעצמו הפקיד, אבל נראה שאפשר להוציא ממנו כמה שקלים לכיס, לפחות יהיה עמלה נחמדה.
"אתה רוצה משלוח רגיל או אקספרס?"
"אקספרס, כמובן"
"ולאיזה ארץ אמרת?"
"לאנגליה"
"ועוד משהו קטן" הוסיף הפקיד בחיוך "מה המשקל לדעתך של החיבוק?" החיוך היה אמיתי ביותר, אם הוא הסיק נכון הוא יוכל להשחיל אותו יפה 'הרי אין משהו שיכול לעמוד את משקלו של החיבוק' חשב לעצמו.
"הוא די כבד" אמר האדם "תן לי את המקסימום ונקווה שזה יספיק".
'צ'א צ'ינג' שמע בראשו הפקיד עוד 435 שקלים, הוא ייחיב בפועל פחות, ויקח לעצמו את העודף, בונוס יפה על לסבול אדם כזה בלתי נסבל.
לאחר שהסדיר את הפרטים הפקיד אמר לו שימתין לכמה רגעים, הוא תיקתק לעצמו על המחשב, עושה את עצמו עסוק, להראות שעושה את עבודתו באקסטרה זהירות.
האדם ניסה להמתין, אבל לא היה לו סבלנות, הוא פנה לפקיד שעבד במרץ על ההזמנה המנופחת שלו "אתה חושב שאני בנאדם הזוי" אמר הבנאדם, יותר לעצמו מאשר לפקיד. "לא תפקידי" אמר הפקיד "התפקיד שלי זה לתת לך שירות משביע רצון".
"אני יודע שאתה חושב שאני מוזר, למען האמת אני גם מרגיש ככה. הרגשת פעם שאתה יודע שאתה צריך לעשות משהו ולא יודע פשוט מה?" הוא המשיך בלי להמתין לתשובה, נשען לפקיד על העמדה והוסיף "אז זה מה שקרה, הייתה ארוחת פרידה מאחותי שטסה ואני לא הייתי בפוקוס, טרוד בדברים הרגילים שלי. אני כל כך רגיל לנסיעות שלה, וכל כך רגיל לזה שהיא חוזרת, אבל הפעם היא לא תחזור בקרוב, או אם היא תחזור בכלל, היא עברה לשם אתה מבין? זו הייתה ההזדמנות היחידה שהייתה לי לומר משהו בעל משמעות, להגיד לה שאני אוהב אותה ואתגעגע אליה, ובמקום זה שתקתי ולא ידעתי מה להגיד"
הפקיד לא רצה להקשיב לשום מילה, אבל לא היה יכול להתעלם ממה שאמר, איכשהו האדם הזה נגע לו ללב, הציף לו איזה מקרה אחד או שניים שהרגיש שאם היה עושה משהו, אולי הדברים היו משתנים לטובה. אולי אהבת חייו לא הייתה עוזבת אותו, אולי היה מעז להוריד מהאגו שלו ומבקש מחבריו לעזור לו למצוא עבודה חדשה, אם היה אומר מילה שונה אולי הכול היה בשבילו אחרת, האדם הרנדומלי הזה מנסה לעשות משהו לגבי מה שמפריע לו, משהו קצת הזוי, אבל בכל זאת, משהו, מה הפקיד אי פעם עשה?
"כמעט סיימנו" אמר הפקיד, הלך והביא קופסה "הנה אתה מוזמן להניח את החיבוק" הפקיד בא להצביע על התיבה אבל לפני שסיים האדם עטף אותו בחיבוק חם, הוא צדק, זה באמת היה חיבוק יקר, עם משקל כבד מאוד, ופתאום הפקיד הרגיש מעיניו טיפות שמתחילות לרדת לו על הפנים, סכר של שנים נפרץ והוא לא ידע איך להתמודד עם זה, האדם שחרר את החיבוק וראה את הפקיד דומע וחייך אליו "תודה שאתה מבין אותי" אמר האדם, הפקיד הסיר מעצמו את החיבוק לאט, לאט ושם אותו בזהירות בתוך הארגז.
הפקיד ארז אותו בשיא הזהירות, ושם את המדבקה 'זהירות שביר' וכשהוציא את הספח לכתבות הוא ראה שהוא רק מילא את המדינה ולא שאל לרחוב "חסר פה הרחוב" אמר הפקיד "לאיפה אמרנו ששולחים?"
"ובכן" אמר האדם "פה יש בעיה, אני לא יודע, היא עדיין לא מצאה דירה"
הפקיד המופתע לא ידע איך להגיב, רמת העצבים שלו הייתה סכנה לכל הסובבים, אבל כשהביט בפניו של האדם, שנראה אבוד, זה גרם לו להתרכך מעט, ואז אמר בחיוך "אין בעיה, נשלח ללונדון, אדאג שזה יגיע למקום של אבדות ומציאות, אם היא אי פעם תלך לאיבוד, אם היא תלך לאיבוד היא תוכל למצוא את החיבוק שלך"
"מצוין" אמר האדם וחייך "זה בדיוק למה באתי לאיש מקצועי כמוך" והודה לו, הוא שילם לפקיד והחבילה נשלחה, שניהם נפרדו וכל אחד המשיך בחייו.
החבילה נמצאת שם מחכה ,בתוכה החיבוק, ולמרות המרחק, החיבוק עוד חם.
