המילים הראשונות שבן ריצ'רדס (בכיכובו של גלן פאוול) אומר בתחילת הסרט היו, "אני לא כועס". שנייה לאחר מכן הוא אומר שהוא הביא את הבת שלו איתו כדי לא לפוצץ לו את הצורה. זה אחלה דרך להציג את הדמות, גם להראות את זה שהוא אב אוהב, אבל יותר מזה הטבע שלו אלים, והדבר היחידי שיכול למנוע ממנו להשתגע לחלוטין זה המשפחה שלו (ומתי שהוא באמת חושב שאיבד אותם הוא מתחרפן לחלוטין)

סך הכל הסרט מציג מציאות עתידנית, אבל לא ממש תלושה, על החברה שלנו שמכורה לראות ראליטי, ומי שמנצח הוא לא מי שמשחק הכי טוב (כי המשחק מכור) אלא מי שמייצר יותר רייטינג. וזה לצערנו דברים שאנחנו רואים כל הזמן, מדברים על העונה האחרונה של האח הגדול כמה היא נהייתה גרועה, וכמה זה הפך להיות רדוד, אבל יחד עם זה, הרייטינג הגבוהה ביותר שהיה לתוכנית אי פעם.

קשה לי להבין איך בן הזה, שכל כך עצבני, עובר מצבי רוח כל כך שונים, אוהב, מטורף, מטיף (וזה בלי הדיפ פייק) אבל ייאמר לזכותו של גלן שהוא עושה את זה בצורה פנומנלית.

הסצנה האהובה עליי בסרט היה במוטל הישן, שהוא פתאום מבין שעלו עליו, הנחישות והמקוריות של הסצנה הייתה מעולה בפניי, הנושא של התחת של גלן שהופיע לעיני כל המצלמות לא היה כזה מעניין, והאמת שהיה הגיוני ברמת התסריט. ראיתי כמה מבקרים שאומרים שזה נועד למשוך את הנשים לסרט, אבל אני נוטה להאמין שזה פשוט היה התסריט, ולא במטרה לחשוף את התחת למישהו, אלא כי במצב שאתה עומד להיכנס למקלחת, אין לך שום הגנה ותוקפים אותך, צריך להיות יצירתי. האמת שעכשיו פתאום הגיוני לי שהיינו צריכים להתרחץ עם הנשקים במקלחת.

אני חושב שג'וש ברלין בתפקיד דן קיליאן, היה גאוני, אין אני פשוט אוהב אותו. הנבל שלו תמיד אמין בעיניי ויש לו היגיון פנימי שמעורר מחשבה (גם בתור תאנוס וגם עכשיו). הוא רוב הזמן מדבר מעבר למסך במשרד שלו, ועדיין הוא נראה כל כך מאיים ובלתי מנוצח, וההצעות שלו, באמת אי אפשר לסרב להן.

בקיצור אני פה עדיין בהייפ אחרי הסרט, חכו שירד האדרנלנין, אולי ארגיש אחרת. אבל כרגע מבחינתי, אחד הסרטים הטובים של השנה.